ביש מזל בדר"כ זה הדבר הכי מעניין, אבל רק את הצופה מהצד. בעלי החיים המעורבים בו יכולים להיחנק מאבוסי האוכל שלהם, חלקי גופם יכולים להיתקע בכול מיני מלכודות לא טבעיות, משאבות חללים שנמצאות בשיפולי האוניה השקועים במים, וונטות אוויר, מעקים צרים, ובורות בתשתית שבעלי החיים טועים לחשוב שניתן לעבור אותם. פעם נאלצתי לירות ולעזור לאיש צוות לבתר חיות בריאות לחלוטין כדי שיהיה אפשר לחלץ אותן מהמלכודת. זה מתסכל, טרגי ורע למורל הצוות.

מה אנו יכלים לעשות? בעלי החיים לא קראו את המזכר.

יש גם מעלות בטרגדיות האלו.

יורדי ים לעתים תכופות מקבלים אוכל גרוע שמקורו בתקציב דל. הטבח עושה כמיטב יכולתו, ובדר"כ משלימים את הארוחות עם שמנים נוספים וסרטנים כדי לעמוד בתנאי האנרגיה הנדרושים שזקוקים להם לדרישות הצוות. רוב הצוותים שעבדתי עיתם נמצאים על הסיפונים מ 0600 עד 1800 [עם כמה הפסקות], 7 ימים בשבוע במשך כול תקופת 10 חודשי החוזה. עייפותם נראית לעין ואפשר לראות מי הבחורים שנמצאים לקראת סיום החוזה שלהם לפי מספר הצלעות שלהם או על פי התנהגותם.

ימאים, ככאלו, תכופות מתאווים לבשר אדום ובאופן אירוני המוצר בצורתו המהלכת מקיף אותנו בצורה מהממת. בכול פעם שנפלה לידיי חיה עם פציעה נקייה כרגל שבורה המצריכה המתת חסד מסיבות הומאניות, הייתי קודם בודקת עם הצוות לפני שהייתי הורגת אותה. הייתי שואלת אם הם מעוניינים בהגדלת מנת הבקר שלהם. בדר"כ התשובה הייתה חיובית. לכן ללא עיכובים מיותרים הייתי מתגנבת בזהירות לחיה המסכנה ויורה בה ומשאירה בידי הצוות את עבודת הקצבות לפני ראות עיניהם. אם לא הייתה לי ברירה או שהחיה ממילא הייתה חולה או קיבלה תרופות בגלל איזושהי סיבה, הייתי מטשטשת אותה מאוד ויורה בה ברגע שהיא הייתה מאבדת את ההכרה. ואז הגופה הייתה נזרקת לים.

האכלת הצוות גרמה לזה שאיבוד חיי החיה היה בזבוז קצת יותר קטן, אבל מעולם לא נתתי לצוות שלי לאכול בשר המזוהם בתרופות. מספיק קשה להשגיח על 20,000 ראשי בקר וכמעט 100 אנשי צוות, הדבר האחרון שהייתי צריכה היה לגרום לתגובות אנפילקטיות או לחולי כתוצאה מאכילת בשר לא בריא או מזוהם.

ביליתי את רוב עשר השנים שלי כימאית מפקחת, מבודדת, מסממת, מטפלת ומרפאה בעלי חיים עם פציעות. חלקם היו מוזרות, כמו השור שלעס ולעס את זנבות חבריו ולכן נאלצתי לקטוע את מה שנשאר מהזנבות.

לרוב הפציעות היה קשר לרגלים. חתכים ושריטות שהזדהמו מערמות החרא הגבוהות שתמיד נמצאו בסיפונים. היה צורך להעביר אותם לדיר/מכלאת בית חולים, לטשטש אותם לנקות ולחבוש חבישות מונעות כדי להוריד את כמות השפשופים העתידית ולשמור שהפצעים לא יזדהמו בחרא.