כרישים ומשלוחים חיים – דם במים
מאמר מאת ליסה סמית, סגנית נשיא של WASC
בעבודתי עם ארגון WASC (אוסטרליה המערבית להגנת הכרישים) הגעתי די מזמן למסקנה שיש קשר ממשי בין המשלוחים החיים ובין העלייה החדה במקרי מוות עקב התקפות כרישים בחופי אוסטרליה המערבית. המחקר שערכתי בעצמי ושפע של ראיות מאפשרים לי כעת ליידע את הציבור לגבי הקשר שבין המשלוחים החיים והתקפות הכרישים.
אנחנו מאמינים שפעילות כלי השיט המובילים את המשלוחים החיים מסייעת ליצירת דפוס נדידה של הכרישים הגדולים בין נמלי אוסטרליה הדרומית ואוסטרליה המערבית, ושרידי הגופות ושאר הפסולת והשיירים שאניות אלה משליכות לתוך הים, באופן חוקי לגמרי, הם פשוט שובל של פתיון מדמם אחד עצום לכרישים.
בחודש יולי 2012 פרסמה 'האגודה להגנת החי' מאמר וקבעה בו כי הראיות לקשר שבין התקפות כרישים ובין נוכחותן של אניות המשלוחים החיים מחייבות את ממשלת אוסטרליה המערבית לחקור את הנושא:
"מדי שנה מושלכות אלפי כבשים אל הים מסיפונן של אניות היוצאות מנמלי אוסטרליה אל המזרח התיכון, כבשים שלמות או מבותרות. יש יסוד סביר עד מאוד להניח שהשלכת שרידי בעלי החיים הללו באופן זה תמשוך כרישים ממרחק רב ועל פני מרחק רב".
כעבור יומיים בלבד כבר מיהרו ממשלת אוסטרליה המערבית ו'מועצת המשלוחים החיים האוסטרלית' (ALEC) לסתור את הטענה ולטעון שהיא "דמיונית" ו"הזויה" ובהודעותיהן לעתונות פסקו השתיים כי אין כל קשר סיבתי שכזה.
מדי שנה מייצאת אוסטרליה כארבעה מיליוני כבשים, בעיקר למזרח התיכון ולאיחוד האמירויות הערביות (כוויית, ערב הסעודית, בחריין, קטאר). כל אניות המשלוחים החיים, אוסטרליות ואחרות, שטות באותם נתיבים ימיים. על פי רוב תחילתם של המשלוחים החיים בוויקטוריה שבאוסטרליה
הדרומית, שם מעמיסים על האניות כמחצית קיבולת נשיאתן. הן נשארות בנמל מיום עד שלושה ימים ואחר כך שטות סביב מפרץ אוסטרליה הגדול ובמעלה חוף אוסטרליה המערבית ולבסוף עוגנות בנמל פֶּרְת ומעמיסות בעלי חיים עד מלוא קיבולתן. משהתמלאה, האנייה מפליגה באוקיינוס ההודי ועוברת דרך ים סוף עד הגיעה לאחד מנמלי המזרח התיכון.למה זה חשוב?בהודעותיהן לעתונות טענו ממשלת אוסטרליה המערבית ו'מועצת המשלוחים החיים האוסטרלית' כי המשלוחים החיים אינם גורמים את התקפות הכרישים. מנכ"לית 'מועצת המשלוחים החיים האוסטרלית' כינתה את ההאשמה בהשלכת גוויות לים "תרגיל מביש בהכפשת תעשיית המשלוחים החיים… לטעון שאלפי כבשים מושלכות הימה כשהאניות מפליגות מנמלי אוסטרליה… זה פשוט רחוק מן האמת". ואולם באותה הודעה לעתונות ממש היא הוסיפה כי:
"'הרשות האוסטרלית לבטחון ימי' קבעה כללים נוקשים לגבי השלכת בעלי חיים ואינה מתירה להשליך גוויות בלתי מעובדות לים אלא במרחק 37 ק"מ לפחות מקו היבשה הקרוב ביותר".
תמותת בעלי חיים על סיפוני אניות המשלוחים החיים היא תופעה צפויה המובאת בחשבון על ידי התעשייה. שיעור התמותה המקובל על גבי אנייה הוא 1%. שיעורי התמותה במשלוחים החיים מדווח לציבור על ידי משרד החקלאות והרשות האוסטרלית להסגר ולפיקוח. דוח מעין זה נמסר על אנייה ששטה מפורטלנד (ויקטוריה) עד פִּרְת (אוסטרליה המערבית), ובשני הנמלים העמיסה בעלי חיים לפני שהפליגה באוקיינוס ההודי לעבר המזרח התיכון. ב-26 ימי המסע דווח על 703 כבשים שמתו. לפני יציאתה מאוסטרליה אל המזרח התיכון, בשבעת הימים שעברו מתחילת ההעמסה בוויקטוריה ועד השלמת ההעמסה בפרימנטל, מתו 55 כבשים. מה נעשה בשרידיהן?
החוק מתיר לאניות הללו להיפטר מן הגוויות על ידי השלכתן לים, כשהן שלמות או גרוסות, במרחק 37 ק"מ לפחות מחופי אוסטרליה. מקור פנימי בקבוצת ספנות המשלוחים החיים 'וולארד' (Wellard) טוען כי מקצת האניות מצוידות ב"תאי גוויות" המחוברים למגרסות בסיפונים התחתונים. גווויות בעלי החיים המתים נפלטות מן המגרסות אל הים, בצורת שטף של דם ועצמות. יש אניות שבהן הגוויות מבותרות לפני השלכתן לים או מושלכות שלמות.
הדבר חוקי. לפיכך, 55 הכבשים שמתו על סיפונה של האנייה הנ"ל נהפכו למעשה לשובל של פתיון מוויקטוריה עד אוסטרליה המערבית, שובל שסביר להניח כי ימשוך כרישים.
ביולוגים ימיים, מפעילי כלובי צלילה ודייגים מכירים תופעה זו, שכן גם הם נהגים לפתות כרישים באמצעות שובל של בשר ודם. סירות היוצאות לים בכוונה כדי למשוך כרישים מחזיקות על סיפונן מטחנות לעיבוד הפתיונות המדממים, הנשרכים מאחורי הסירה, וייתכן מאוד שהמגרסות שבאניות המשלוחים החיים מתפקדות בדיוק באותו אופן של השארת שובל ריח.
לכרישים יש חוש ריח רגיש ביותר ויש ראיות לכך שהם מסוגלים להריח דם במים בריכוז של מנת דם אחת במיליון מנות מים. לכן כל כך קל לפתות מינים מסוימים של כרישים באמצעות שובל שכזה, ממרחק.
כשכריש נמצא בסביבה, השובל המתמשך מכניס אותו ל"אטרף", בעודו מנסה לחפש את מקור הריח ולאכול. כשהכריש במצב זה, אם מטלטלים לפניו ראש של דג או נתח בשר, הכריש מזנק בנסיון לתפוס את האוכל הזה. זוהי השיטה המשמשת צלמים כדי לצלם כרישים גדולים (עמלץ לבן) המזנקים לעבר הסירה במלתעות פעורות.
ואולם הכרישים העוקבים אחרי שובל הבשר והדם של אניות המשלוחים החיים, מן האזורים במזרח אוסטרליה עד אוסטרליה המערבית, אינם מקבלים את הפרס, את הדג או את נתח הבשר למאכל. במסלול זה שהכרישים נודדים בו יש אמנם אזורי חוף ובהם מושבות כלבי ים; הן למעשה הסיבה לקיומן של אוכלוסיות הכרישים מלכתחילה. ואולם נראה שהכרישים מתקשים יותר ויותר להבדיל בין כלבי ים ובין בני אדם.
חלק מתקציב 6 מיליון הדולרים שהקצתה ממשלת אוסטרליה ל"ניהול הכרישים" מוקדש למחקר ואחד הגורמים שמחלקת הדיג של אוסטרליה מבקשת לחקור הוא "להיטיב להבין את הנדידה המאסיבית של כרישי העמלץ הלבן מאוסטרליה הדרומית לאוסטרליה המערבית". ואולם הממשלה לא הקדישה כל מחשבה לאפשרות שדפוסי הנדידה הללו מושפעים מתנועת אניות המשלוחים החיים.
התגברות האינטראקציה בין כרישים לבני אדם והשינוי בדפוסי הנדידה שאנו רואים היא נושא מדאיג, שכן מאז ומעולם היו כרישים בים שלנו ותמיד היו כלבי ים. אז למה יש גידול עצום כזה באינטראקציות עם כרישים? בכל המקרים שבני אדם הותקפו בהם על ידי כרישים בשנת 2012, בין שהיו אלה גולשי גלים או צוללים, יש קשר ישיר לאניות המשלוחים החיים. הנה דוגמות אחדות:
כשכרישים גדולים, כגון העמלץ הלבן, עוקבים אחר שובל הדם במשך שעות רבות ואף ימים רבים, ונכנסים למצב של ריגוש לקראת האוכל שאמור להתלוות לשובל המדמם הזה, יש להניח שתהיה לכך השפעה רבה מאוד על התנהגות הטריפה שלהם, ובפרט יש להניח שבמצב זה הם צפויים יותר לתקוף בני אדם, שנדמו להם בטעות ככלבי ים. עמלצים לבנים הם המרבים ביותר לנשוך בני אדם בטעות – בטעות משום שאינם טורפי אדם מטבעם ונחשבים לכרישים חיישנים ומאופקים הצדים כלבי ים בנקודות מוגדרות. ואולם כרישים כאלה השרויים במצב של עומס–יתר חושי, עקב שובל הדם ושרידי בעלי החיים, צפויים יותר לנסות ולנגוס בגולש–גלים או בצוללן.
אני מאמינה שהפרקטיקות הימיות של תעשיית המשלוחים החיים הן האחראיות במקרה הזה.
המחקר שערכתי בנושא לשם מאמר זה חושף מתאם ברור בין אניות המשלוחים החיים ובין תנועותיהן של אוכלוסיות כרישים. ממצאים דומים התקבלו מחקירות דומות שנערכו במדינות אחרות.
ב-2010 נרשם פרץ של תקיפות כרישים במצרים, שיוחס להשלכת שרידי בעלי חיים בנמל. הכרישים נדירים מאוד בשארם א–שייח אך בתוך שבועות אחדים נרשמו שם חמישה אירועים. רשויות הנמל ניקו את החוף ודאגו לסלק את כל שרידי בעלי החיים לאורך החוף, וברגע שנעשה הדבר נפסקו התקפות הכרישים.
מן המחקר שלי עולה באופן ברור כי התקפות הכרישים באוסטרליה המערבית עשויות לנבוע ממקור הניתן למניעה:פעולותיה בים של תעשיית המשלוחים החיים.
מיליוני כבשים ועגלים סובלים מדי שנה בפעילות הברברית הקרויה משלוחים חיים. האם עלינו להמשיך כעת בהתנהגות הברברית ולהרוג גם כרישים, שהתנהגותם כנראה נובעת במישרין מן המשלוחים החיים?