מעשה נבזי בעלות אפסית
תרגום מאנגלית: רינה נדב
"כבשה אחת הופכת לאין ספור גושים מרופשים ומנופחים, דמויי ג'לטין שלעיתים קרובות מלאים בגזים, צבע עורם דהוי והצמר נושר מהם. העיניים, הלשונות, פיות הטבעת והעורלות, בולטים הרבה יותר מכפי שחשבתם שאפשר... עד שהגוף מתפוצץ." הוטרינרית לין סימפסון חוזרת לחדשות ספלאש (splash 24/7) עם עוד פרק מבעית.
אני מתנצלת בפני כל אלה שביקשו ממני פרטים בנוגע לדיווח על מותם של 3,027 ( 4.36%) מתוך הכבשים שהועמסו בפרימנטל שבאוסטרליה על אוניית המשלוחים החיים אל מסילה (Al Messilah), ביולי שעבר והיו צפויים להגיע בתקופת הקיץ הים- תיכוני.
למען האמת, היות שהפלגתי בכלי שיט זה, הכרתי את הצוות והשלכתי לאוקיאנוס מאוניות אחרות באופן אישי, כמות עצומה של פגרי כבשים מרקיבים שסבלו מעומס חום, פשוט לא רציתי לעסוק בנושא זה שנית. בעיני רוחי הרשיתי לעצמי את המותרות של הימנעות.
זיכרונותיי גרמו לי לגועל לכן החלטתי לשתף אתכם במה שידוע לי ולהגביר מודעות לחיות ולצוות שהיו מעורבים באירועים כה מבחילים וקטלניים. הכבשים המתות אינן יכולות לשאת את דברן בחופשיות ואף לא אנשי הצוות שעלולים לשאת בתוצאות כמו איבוד את מקום עבודתם.
אנשים רבים יאמרו ודאי שיש לגנות את אנשי הצוות משום שבחרו במקצוע זה מלכתחילה. זוהי טעות, אני יכולה להעיד שאנשי הצוותים שהפלגתי עימם היו אנשי משפחה בעלי כוונות טובות. הם עובדים קשה במשך שעות רבות. חודש אחר חודש שבעה ימים בשבוע ומטפלים בצאן ובבקר כמיטב יכולתם, למרות התנאים המתישים, כדי שיוכלו לפרנס את משפחותיהם הנמצאות במרחק אלפי קילומטרים.
לעיתים קרובות הם בעלי השכלה גבוהה אך לא מצאו עבודה באזור מגוריהם.
צוות הסיפון שעליו מדובר הוא מבנגלדש. לאחר שהתעניינתי במשכורות בבנגלדש גיליתי שהשכר לשעה לעובד בלתי מיומן בבנגלדש, הוא 0.24 סנט לשעה. אין פלא שבחרו לעבוד בים. על הסיפון נמנעתי משיחה עם אנשי הצוות על המשכורות משום שההבדלים ביניהם היו עצומים ולדעתי ניצלו אותם. המשכורות שלהם בים כנראה גבוהות יותר מ-24 סנט לשעה אך בכמה יותר? כשרואים את העבודה שהם עושים מבינים מיד שעובד מערבי היה דורש עבורה הרבה יותר ואז כנראה היה בורח מהר ככל האפשר.
תנאי המחיה שלהם עלובים, באחת ההפלגות כיבה במתכוון הקצין הימי את המזגן בתא של הבנגלדשים. אצל הקצינים המזגן המשיך לפעול במלuא עוצמתו. הצוות עבר לישון על הסיפון במפרץ הפרסי במשך הקיץ והתשישות נתנה בהם את אותותיה. התנהגותו של הקצין הייתה בלתי נסלחת אילו הכרתי את ארגון הימאות הבינלאומי (IMO) או את הארגון לזכויות אדם הייתי מדווחת להם מיד.בנוגע למזגן, הרשו לי להבהיר לכם, באוניות משלוחים אין מזגן באזור של הבהמות. אמנם מוזרם אוויר באמצעות מאווררים אך עדיין נשארת אותה טמפרטורה כמו בחוץ. הטמפרטורה במזרח התיכון בקיץ עלולה להגיע ל-40 ולעיתים אף ל-50 מעלות צלסיוס. זוהי סיבה מצוינת מדוע אין להוביל בהמות חיות, במיוחד לא בקיץ, מהחורף הדרומי.
הכבשים עצמן מייצרות חום כמו במעלית עמוסה, בנוסף לכך הייתה הטמפרטורה של המים באותה עונה 30.5 מעלות צלסיוס, כך שהספינה טבלה באמבט חם שהפך אותה לתיבת מתכת חמה ולחה.
חום כשלעצמו בדרך כלל אינו הורג כבשים אך הלחות כן. במאמר קודם הסברתי מה קורה לכבשים כשטרגדיה כזאת מתרחשת. לא אגרום לכם לטראומה נוספת בתיאור רגעיהן האחרונים. מטרתי לספר לכם על הקשיים שהצוות מתמודד עימם במהלך אסון מעין זה שניתן למנוע אותו.
כשנאלצתי להיפטר ממאות פגרים נהניתי מהקלות היחסית של השלכתם מסיפון פתוח, כלומר, תופסים את הכבשה מהר ככל האפשר, גוררים אותה לקצה הקרוב ביותר דוחפים ו... ספלאש.
תהליך הריקבון מתחיל תוך מספר שעות, משמעות הדבר היא שהפגר מתפרק כשאתה תופס חלק ממנו. כבשה אחת הופכת להיות אין ספור גושים מרופשים ומנופחים, דמויי ג'לטין שלעיתים קרובות מלאים בגזים, צבע עורם דהוי והצמר נושר מהם. העיניים, הלשונות , פיות הטבעת והעורלות, בולטים הרבה יותר מכפי שחשבתם שאפשר... עד שהגוף מתפוצץ.
בנקודה זאת גזי אמוניה ופחמן דו חמצני נמהלים בצחנת המוות. בהשוואה לסירחון זה, חרא מדיף ריח של בושם.
באל מסילה אין סיפונים פתוחים. הרחקת הכבשים המתות דורשת הזזה פיזית של הפגרים לאחת ממבחר ארבע היציאות. הדבר מאט את התהליך והפגרים נרקבים עוד יותר.
ידיד ותיק שלי שימש כווטרינר על אוניית המשלוחים בקרוקס (Becrux) ב- 2003 שבה מתו 30% מהפרות שהובילו בסיפון סגור. שנים לאחר מכן, אחרי ששתה לשוכרה סיפר לי " זה היה כמו לכתת רגליים במרק דוחה של אברי גוף רקובים". הוא פירט כמה קשה היה להוציא את הפגרים מכיוון שהתפרקו בידיו. במקום ללבוש בגדי מגן כמו שנהוג בעולם המערבי, העובדים פשטו את בגדיהם ונשארו רק עם מגפי עבודה. הם ידעו שלא יצליחו להיפטר מהריח על בגדיהם.
האוניה הייתה אפופה בעננת צחנה, לא הייתה דרך להימלט ממנה, היא עברה בכלי השיט דרך מיזוג האוויר שבמגורים וחזרה שוב למכלאות של הבהמות.
בזמן שניסו לאכול או לשתות, אפילו אחרי מקלחת, הריח שנדף מידיהם היה כה נורא שרבים חסמו את אפם בחתיכת בד, קשה עוד יותר היה לאנשי הצוות הרבים שהיו מעמים שאינם משתמשים בסכו"ם. עומס חום ועייפות ארבו מכל עבר לבחורים שניסו לנקות את אזורי המחיה של החיות מהפגרים של מי שהיו חבריהם.
לאחר שנפטרים מהפגרים באוניה שמובילה בקר, ניתן בדרך כלל לשטוף את הסיפונים יחד עם הבקר, והפסולת הרקובה משמשת מזון לדגים.
הבעיה עם אוניית משא שמובילה כבשים כמו אל מסילה היא שאי אפשר לשטוף את הסיפונים של הכבשים בזמן שנמצאות בהם כבשים חיות. כבשים, מים ועליה בלחות הם מתכון לאסון ולמוות.
זכרוני מהשלכת הפגרים מהאוניה הוא של בעלי חיים מתים שמרימים אותם למריצות ודוחפים אותן למעלה או למטה על רמפה לנקודות היציאה הספורות. אם החיה במצב של ריקבון מתקדם מזיזים אותה בעדינות מבלי שתתפרק או תתפקע מנוזלים שהצטברו בבטנה. איכס. הגברים בהפלגה זאת כנראה השתמשו בשקי מוץ ריקים כדי למלא אותם בחלקי גופות ואז באת חפירה כדי לשים במריצה הפרשות נוזליות ותכולת בטן. השקים טפטפו מנוזלי הגוף ונעשה בהם שימוש חוזר עד שהתבלו.
על הרמפות שבתוך האוניה ישנן בליטות למניעת החלקה. לכן כשמסיעים מריצה שעליה פגר כבשה או גושים דמויי ג'לטין שעומדים להתפקע, התנגשות עלולה להפוך את העבודה לקשה מאוד וגועלית.
אני מהמרת שעל הסיפון הרבו להשתמש במגני נשימה ולהקיא...
כל עובד שהיה פנוי נקרא לעזור במקרה זה אם לא היה נחוץ לניווט או להנעת האוניה. מהנדסים, קציני גשר, טבחים, כולם. פעם סיפר לי טבח שעזר באירוע דומה, שחזר למטבח אחר כך להכין ארוחה לצוות. הם לא אכלו דבר מלבד כריכים במשך ימים. הטבח המשיך לסבול מטראומה במשך שנים לאחר מכן כתוצאה מכך שנאלץ להשליך פגרים לים.
פרטי הפלגה זאת הושגו בעזרת חוק חופש המידע(Freedom of Information) על ידי ארגון שנקרא VALE (וטרינרים נגד משלוחים חיים). המידע המפורט מצמרר בזוועותיו.
לאחר שכל הפגרים הושלכו, מודים כותבי הדוחות היומיים והדוח של סוף ההפלגה שלא היה להם מושג מה מספר הכבשים שמתו. אי התאמה של 1200 הייתה המספר הסופי. קל להאמין לתרחיש זה. הם התעסקו עם חלקי גופות ולא עם פגרים שלמים. במבט לאחור, ספירת הגולגולת שהושלכו לים הייתה עשויה להיות מדויקת יותר, עם זאת, בזמן לחץ אין זה מעשי להציב עובדים שיספרו ראשים בנקודות השלכת הפגרים. עדיף פשוט להשליך את הפגרים ולהמתיק מעט הן את דינן של החיות ששרדו והן את זה של הצוות.כעת נשארו באוניה רק כבשים חיות, עם זאת, הסיפונים היו עדיין מכוסים בשומן שנמס ובנוזלי גוף של הכבשים שמתו. אונית משא שמובילה כבשים אינה מצוידת בנסורת ליצירת מצע,לכן לא יכלו לרענן את הסיפונים, אף לא במקצת. הכבשים נאלצו להסתמך על מי השפכים שלהן שיספגו את הנוזלים המבאישים של הפגרים הרקובים.
לאחר מכן התקרבה האוניה לנמל, הפקידים שהגיעו לבדוק את המטען כיסו את פיהם בידיהם ומתוקף תפקידם החלו לבדוק את מצב בריאותן של הכבשים שנותרו בחיים. ידוע שלעיתים יש גל שני של מקרי מוות מכשל כלייתי עקב עומס חום.
הדבר הנכון ביותר לעשות הוא להוריד את הכבשים ששרדו מהאוניה, אך איזו מדינה תרצה לפרוק כבשים שעלולות למות בימים הבאים? זה מגביר את החשש לדחיית הקונסיגנציה. איש אינו רוצה בכך.
ברגע שהאוניה ריקה, מתחיל תהליך הניקוי המתאים בהפלגה חזרה באוניה שמיוצבת בעזרת משא כבד. מציפים את סיפוני הכבשים בעזרת צינורות, שוטפים אותם בזה אחר זה ומקרצפים אותם בעזרת כריות קרצוף קטנות כדי לוודא שלא יעבור אף חומר ביולוגי מסוכן למדינה הבאה.
במשך תהליך השטיפה, במיוחד באוניה שצידיה סגורים, כל הפסולת נשאבת ומרוקנת לים דרך שיפולי האוניה. שיפולי האוניה ידועים לשמצה משום שבמקרה הטוב מתפתחים שם חיידקים רעילים, ומסריחים וקרום אפור מוזר והשד יודע מה עוד.
לאחר הפלגה קטסטרופלית מעין זאת הופכים שיפולי האוניה לסיוטם של המהנדסים. סביר להניח שהשיפולים יחסמו פעם אחר פעם בגלל חתיכות עור רקובות של כבשים, עצמות קטנות, קרניים, פרסות וצמר שנשר. אלו שקעו ונקברו במצע מי השפכים הטבעי שעליו "נחו" הכבשים בזמן ההפלגה. השיפולים עשויים להפיץ סירחון והמהנדסים, במקרה הטוב, יתרגזו כשיחשבו שמצב זה גרוע יותר מכל בעיית מי שפכים שאי פעם נתקלו בה.
אין לצפות מאיש שיחזור לעבוד בנסיבות כה צפויות. משלוחים חיים, בפרט למזרח התיכון בקיץ,ידועים מזמן כמועדים לפורענות בשל מקרי מוות כתוצאה מעומס חום ובשל ניצול הצוות. אין פלא שבעשורים האחרונים זנחו אנשי צוות כה רבים את תפקידם כשהגיעו לנמל.
אני מאמינה שהווטרינר והצוות עשו כמיטב יכולתם באותה סיטואציה. הם היו זקוקים למטה קסמים כדי למנוע אסון. לא היה תיעוד של התמוטטויות עצבים בקרבם. מכיוון שצידי האוניה היו סגורים לא היה טעם לזגזג כדי להקל על המצב למרות שזיגזג היא שיטה שהצילה את חייהם של אין ספור בעלי חיים.
אסון זה הוא דוגמא נוספת לסיכונים הטבועים בהובלת בעלי חיים דרך הים, לליקויים בסטנדרטים של המשלוחים החיים ולצורך לשקול מחדש את הפסקת המסחר הזה.
הגורמים שמנעו מאסון זה להפוך במהירות לבעל מימדים גדולים יותר הם משקלה של אוניה זאת שהיה לפני טעינה 10% מהמשקל אחרי הטעינה. בנוסף לכך הייתה בה קומה אחת. אילו היו בה שתי קומות וצדדים סגורים. אינני מעזה לחשוב מה היה עלול להיות אחוז התמותה.
בזמן שעוד קיץ ים תיכוני מגיע לסיומו השנה, אנו יושבים בחיבוק ידיים ומחכים להודעה הבאה על תמותה שקשורה לעומס חום באוניות משלוחים.
אני מקווה שנציג של ארגוני זכויות האדם יתלווה לאחת מהפלגות אלו, רצוי בקיץ. נראה, האם סבלם של הימאים יהיה מקובל עליו?
(מתוך הארכיון המלא של לין סימפסון שעוסק בחשיפה המצמררת של ענף המשלוחים החיים).
לקריאת המאמר המקורי באנגלית