השגחה על כבשים במהלך המסע הארוך
ב– 2015 יצאה אוסטרליה 2.01 מיליון כבשים מתוכם 12,560 (0.62%) מתו והושלכו לאוקיינוס.
ספינות שייט לא מתנהלות ככה (ד"ר ליין סימפסון חוזרת עם פרק 15 בסדרת הסנסציות)
"זה תמיד הזמן הנכון לעשות את המעשה הנכון" – מרטין לותר קינג הבן.
ציטטה נהדרת, לצערי לא תמיד מתאפשרת במשלוחים החיים.
לאתר כבשה שזקוקה לטיפול על הספינה זה כמו לשחק "קו–קוו" (peak-a-boo) בים.
מנהל העבודה, הצוות והווטרינרים מעבירים את רוב זמנם בלאתר כל בעיה בריאותית או בעיות תחזוקה שזקוקות לתשומת לב.
כל בעיה שיעלו עליה תירשם ותקוטלג לפי – "טיפול מיידי נדרש"(לכוד, פצוע קשה או חולה סופני) "מתישהו היום" (קשיים שנובעים כתוצאה מצפיפות במכלאה) או פשוט מודגש על מנת להסיק מסקנות או לספק ביסוס לתקנות חדשות עבור המבקרים, בעלי הספינות או היצואנים(למשל בעיות מכניות, בעיות תשתית, מפגעים על הסיפון, פינקי איי (עין ורודה, תופעה הנגרמת ע"י חיידק קולי שבא במגע עם העין),סלמונלה, כבשים שלא אוכלות ו/או בהריון מתקדם).
הארגון העולמי לבריאות בעלי החיים (OIE) הוציא תקנות ברורות לגבי המשלוחים החיים דרך הים. להלן מתוך התקנות:
"נדרשת יכולת השגחה על בעלי החיים במהלך המסע – בעלי החיים צריכים להיות מאורגנים ככה שהם יוכלו להיות תחת השגחה כל הזמן בידיי המטפל או אדם אחר אחראי במהלך המסע כדי להבטיח את ביטחונם, בריאותם ורווחתם".
רעיון מעולה, רחוק מהמציאות בספינות עם כבשים, בקושי אפשרי ליישום בספינות עם דאבל ו/או טריפל קבינה. לעיתים קרובות יוצא שפוגשים כבשה לראשונה רק במהלך פריקת האוניה בנמל.
כבשים מחביאות בעיות רפואיות מצוין, הן פשוט לא רוצות להיראות חלשות ורגישות. לכן, במהלך הפריקה הייתי הולכת בין הסיפונים, עוברת בין הקבינות ומרדימה כל כבשה שהמצב הבריאותי שלה חמור ולא אובחן במהלך המסע. בד"כ כבשים עיוורות, כאלה עם צליעה חמורה או זיהום קשה שנוצר מחתכים שהזדהמו. וכמובן כל תינוק שנולד, שנותר מאחור כשאימא שלו נפרקה מהספינה. להרוג, להרוג ולהרוג.
לאתר בעיות בריאותיות יכול להיות מאוד פשוט כשהסיפון לא מלא במיוחד, רק שסיפון לא מלא עד המקסימום שהחוק מותיר קורה לעיתים רחוקות בלבד. כדי לראות את כל הכבשים תמיד הייתי צריכה לטפס איכשהו אבל כשיש יותר מקום אז קל יותר, הכבשים שזקוקות לטיפול פשוט נשכבות כאילו מוותרות ואז ניתן לאתר ולהגיע לכולן, גם אלה שנמצאות יותר מאחור. ברור כבוץ, פשוטו כמשמעו.
תפוסה מתחת למקסימום קורה לעיתים, אם לא הצליחו למלא מכלאה מסיבות כמו בצורת, בעיות בריאותיות או משיקולים כלכליים אז אחוזי התמותה יורדים באופן משמעותי ומצביעים על שיפור במתן טיפול בעת בעיות בריאותיות.
עוד סיבה למה לא "ממצים מכסה" זה כי היצואן נענש על אחוזי תמותה גבוהים במסע הקודם ואז בד"כ העונש הוא – 3 מסעות עם 10%פחות במכסה, חובה על מנת להבטיח שיפור באחוזי הישרדות.
לא מפתיע, שהמסעות תחת העונש בד"כ היו עם "ביצועים" משופרים, המצביעים על קשר ישיר בין כמות החיות על הסיפון לאחוזי המוות.פחות חיות, פחות מוות. לצערי, זה לא הספיק למבקר על מנת לשקול לשנות את מספר המקסימום המקובל ואז, כשנגמר העונש, שוב טוענים עד המקסימום ושוב יש אחוזי תמותה גבוהים.
דברים כהרגלם.
2% מהמטען שלנו יכולים למות ואף מבקר לא ירים גבה ויגיד, רגע, יכול להיות שהמקסימום הוא לא הגיוני. שרירותי לחלוטין. ספינות טיולים בוודאי לא מתנהלות כך.
בספינות מלאות עד המקסימום קשה מאוד להשגיח, במיוחד בדאבל–טריפל קבינה. יום שאף פעם לא נגמר בתפקיד "כלב גישוש" להשגיח על כל החיות שנמצאות על הספינה.
בדאבל–טריפל קבינה המצב הבריאותי של הכבשים לעיתים קרובות הוא על סמך הערכת הכבשים שנמצאות מקדימה כשהכבשים שנמצאות בחזית הן בד"כ כמובן החזקות יותר והבריאות יותר כי הן הצליחו לפלס את דרכן ולקבוע את מיקומם קרוב לעמדת האכלה והשתייה.
הביישניות, עם הפוטנציאל לחלות יהיו תמיד בקצה או שהן שוכבות איפשהו באמצע, לא ניתנות לגילוי ומוסתרות ע"י חברותיהן לקבינה, הכי חשוב שנגיע אליהן אבל לעיתים קרובות הדבר לא מתאפשר ולבסוף הן נמצאות מתות.
הקבינות בנויות ככה שהריצפה של הקבינה העליונה היא בגובה מטר וחצי בערך ולכן רוב מנהלי העבודה, הצוות והווטרינרים רוב הזמן תקועים, משתמשים בלפידים כדי לנסות ולהאיר את אחוריי הקבינה. כואב כל פעם מחדש, מתסכל ומעכב. השקתות בקבינות העליונות נמצאות בחזית הקבינה, בדיוק מעל השקתות התחתונות במרווח של מטר וחצי בערך, שזה בדיוק גובה הראש של אדם ממוצע. זה אומר שאם אתה מסתכל מהמסדרון אתה רואה עד הברכיים של הכבשים מקדימה ואת קצה ראשן בעזרת לפיד, כל השאר בעלטה. השערים מספקים צוהר קטן אל תוך המכלאות אבל הכבשים שמקדימה יוצרות מחסום ומסתירות את חברותיהן לקבינה.
כדי לקבל נקודת תצפית טובה מישהו חייב לטפס על המעקים החלודים, החלקלקים והרעועים מהקבינה שלמטה ללמעלה, זאת הדרך היחידה.בתמונה שלמטה אפשר שלראות שהשוקת נמוכה, 20% מהכבשים הצעירות האלה בכלל לא יכולות להגיע לשוקת. השוקת אמורה להיות תלויה על המעקה שמעל הראש שלהן. כדי לצלם את התמונה הזאת עמדתי על מעקה בגובה של קצת יותר מחצי מטר מהקרקע.
לכן כשעובדים על ספינה עם דאבל–טריפל קבינה וכל ההשגחה תלויה בטיפוסים, עצירות והצצות חטופות יש יותר מדיי ניחושים ופחות מידיי מידע מהימן על מצבן הבריאותי של כל הכבשים על הסיפון.
כל יום הצוות חייב לטפס פנימה, להשתרך דרך הרווחים הצרים, להתחמק מהכבשים שמהפחד הן קופצות ורצות ולחפש אחר הכבשים החולות,הפצועות או המתות.
לעיתים קרובות, הם נפצעים בעצמם. זאת עבודה מאוסה ומסוכנת.
ב– 2015 אוסטרליה ייצאה 2.01 מיליון כבשים, 12,560 (0.62%) מהן מתו והושלכו לאוקיינוס. ב– 2014 אוסטרליה ייצאה 2.24 מיליון כבשים, 15,899 (0.71%) מהן מתו והושלכו לאוקיינוס. המתים במפטמות לפני וישר אחרי המסע לא נספרו.
לידיעתכם: המשאית הממוצעת שיוצא לכם בד"כ להיתקל בה בכבישים שמובילה 4 קרונות מכילה עד כ-450 כבשים בוגרות. תעשו את החשבון, כשמשאית כזאת מתהפכת ויש פציעות ומוות כתוצאה מכך זה יכול לערער מאוד כל אחד.
בים, אנחנו לא רואים אותן מתות בשולי הכביש. אנחנו צופים בהן צפות, חולפות על פני שובל הספינה.
חוסר היכולת לאבחן כל כבשה וכבשה יצר מצב שאנחנו חייבים לעשות טיפול תרופתי קולקטיבי. אם אנחנו מבחינים בעקבות של מחלה כדוגמת שילשולים על הרצפה, על המעקים, על השקתות אבל אין לנו שמץ של מושג מה מקורם אנחנו שמים במים תרופות מסיסות למחלות כמו סלמונלה אבל זה ממש לא יעיל, ניסיון עלוב לטיפול תרופתי ומשתקף בקלות בבדיקת סמים פשוטה שניתן לעשות לבשר שמקורו בכבשים האלה אם לא פיטמו אותן מספיק בארץ שהן עתידות להישחט בה. אני משתדלת להימנע מזה.
ככל שהמסע נמשך החיות נהיות יותר ויותר אדישות, כנראה ממחלה או אולי מתרגלות לנוכחות אדם. השילוב הזה, בין אדישות לכניעה מוחלטת הופך את האבחון מקשה לכמעט בלתי אפשרי מאחר וזמן התגובה שלהם אלינו הוא קריטי כדי לאבחן מדדים. לעיתים קרובות, 100,000 כבשים או יותר מאובחנות ומטופלות ע"י ווטרינר אחד בלבד ומנהל עבודה אחד, 2 אם שיחק להן המזל.
מסע ארוך ומפרך למקום כמו המזרח התיכון יכול להסתכם בכך שהכבשים בקושי יגיבו אלינו כשאנחנו מתהלכים ביניהן.
אם הן עייפות, אם הן חולות, אתה תדע רק למחרת אם תמצא אותן מתות.